גרנות פרייבט בע"מ נ' נכסי כלל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

המחלוקת בין הצדדים בתיק היא, האם זכאית התובעת, שהנה חברה להשכרת כלי רכב, לתשלום מלוא שכר טרחת השמאי אותו לטענתה היא שילמה ולפיצוי בגין הפסד ימי עמידה של הרכב.

השתלשלות העניינים וטענות הצדדים הרלוונטיות בתמצית

רכב התובעת היה מעורב בתאונת דרכים עם רכב של מבוטח הנתבעת ונגרם לו נזק. התובעת פנתה בדרישת תשלום לנתבעת בגין נזקיה. בהסתמך על חוות דעת שמאי מטעמה היא דרשה פיצוי בגין הנזקים לרכב לרבות ירידת ערך בסך של 18,259 ₪. בנוסף, היא דרשה תשלום עבור שכר טרחת השמאי בסך של 1,255 כולל מע"מ ₪ ופיצוי בגין רכב חלופי בסך של 201 ₪.

הנתבעת העבירה לתובעת תשלום בסך של 18,259 ₪ עבור הנזק וסך של 476 ₪ עבור שכר טרחת השמאי.

בעקבות האמור, הגישה התובעת כתב תביעה ובו תבעה את הפרש שכר טרחת השמאי שלא שולם לה בסך של 606 ₪, ואשר אותו לטענתה היא שילמה לשמאי. לכתב התביעה היא צרפה תעודת חיוב בגין שכר טרחת השמאי על סך של 1,255 ₪ כולל מע"מ (1,082 ₪ לפני מע"מ).

בהסתמך על הערכת השמאי מטעמה לפיה הרכב ישהה במוסך 3 ימים לצורך תיקונים היא תבעה בנוסף פיצוי בסך של 1,500 ₪.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי שכר טרחת השמאי, אשר התובעת דרשה, מופרז ואינו מקובל בשוק. בנוסף, היא טענה שהתובעת לא המציאה חשבונית מס קבלה ומכאן שלא הוכיחה כי נשאה בנזק בפועל.

אשר להפסד בגין ימי העמידה של הרכב, מעבר להכחשת הנזק הנתבע, היא טענה כי במכתב הדרישה לא נדרש הסכום האמור ומכאן שהכללת ראש נזק זה בתביעה נועדה "לנפח" את נזקי התובעת לצורך ההליכים המשפטיים.

בדיון שמעתי את טענות ב"כ הצדדים. ב"כ התובעת טען בין היתר לראשונה, כי לתובעת נותר חוב כלפי השמאי וכי היא מחויבת לשלמו בכל מקרה. אשר לימי העמידה, הוא טען כי מאחר שנדרשו 3 ימים על מנת לתקן את הרכב, הרי שהתובעת נאלצה לממן עבור שוכר הרכב רכב חלופי וכי בית המשפט מתבקש לקבוע את סכום הפיצוי על דרך אומדנה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את טענות באי כוח הצדדים החלטתי לדחות את התביעה.

הפרש שכר טרחת שמאי

על מנת שהתובעת תהיה זכאית לתשלום פיצוי בגין ראש נזק זה, היה עליה להוכיח כי אכן היא נשאה בתשלום בפועל בגין בכך. זה הדבר המינימילי שהיה מצופה ממנה לעשות. התובעת לא עשתה כן, ולא הציגה קבלה או מסמכים אחרים המעידים על תשלום הסכום האמור ולפיכך אין מקום לפצותה.

כאמור, במהלך הדיון טען ב"כ התובעת לראשונה כי לתובעת נותר חוב כלפי השמאי אותו היא מחויבת לשלם בכל מקרה. איני מקבל טענה זו, המהווה הרחבת חזית ואשר עומדת בסתירה מוחלטת לטענת התובעת בכתב התביעה לפיה היא שלמה את מלוא הסכום לשמאי (ראה סעיף 6 לכתב התביעה).

אם נפלה טעות באופן הצגת הדברים בכתב התביעה, הרי שלאור טענת הנתבעת בכתב ההגנה לפיה על התובעת היה להמציא חשבונית מס קבלה, היה צפוי כי התובעת תגיש בקשה מתאימה לתיקון כתב התביעה או כתב תשובה ותבהיר עניין זה. היא לא עשתה זאת וכפי שיפורט להלן, כנראה שלא בכדי.

אם אכן מדובר היה בחוב אמיתי כלפי השמאי, הרי שהוא היה זכאי לתשלומו כבר בסמוך לסיום עבודתו. תעודת החיוב הוצאה על ידי השמאי ביום 2.3.2011. הדיון בתיק התקיים ביום 4.2.2013 כשנתיים לאחר מכן. נראה בלתי סביר שהשמאי יסכים להמתין עם תשלום שכר הטרחה המגיע לו, עד לסיום ההליכים המשפטיים, אשר משכם לא ידוע. אם פני הדברים הם כטענת התובעת, היה עליה להתכבד ולהציג את ההסכם שיש לה עם השמאי, כמו גם את המסמכים המעידים על התשלום בפועל שהעבירה לו ואשר מהם ניתן היה ללמוד על ההתחשבנות ביניהם. יש להניח שכרטיס השמאי בספרי החשבונות של התובעת מראה על יתרת חוב כלפיו. אי הצגתם של המסמכים האמורים מקימה את החזקה לפיה תוכנם של אלה, יפעל לרעתה של התובעת.

מנגד, אם התשלום לשמאי מותנה בזכייה של התובעת בתביעה, אזי, משמעות הדבר שעם דחיית התביעה, לא תהיה לשמאי כל תביעה כלפי התובעת בגין שכרו. מכאן שהתובעת פועלת כמתנדבת עבור השמאי ואין לה חוב אמיתי כלפיו.

יש לציין בנוסף, שלכתב התביעה לא צורף תצהיר בתמיכה לעובדותיו ולדיון אף לא זומן כל נציג מאת התובעת על מנת שזה יוכיח את התביעה. די בכל אחד משני אלה כדי לדחות את התביעה.

בהעדר מסמכים המעידים על תשלום כאמור, העבירה הנתבעת לתובעת את מה שהיא סברה שהוא שכר טרחה הוגן, ולפיכך פעלה כהלכה.